המחקרים של ד"ר ניר אטמור מתמקדים בפוליטיקה השוואתית ובייחוד בנושאים: שיטות בחירה במדינות דמוקרטיות, השתתפות בבחירות, מפלגות, פוליטיקה ישראלית ובחירת מועמדים. באחד ממחקריו שפורסמו השנה יחד עם ד"ר עופר קניג הם ביקשו לבדוק עד כמה ההוצאות הכספיות של המועמדים בפריימריז משפיעות על הצלחתם, תוך התמקדות בשלוש מערכות בחירות בישראל. למרות שחוק המפלגה הישראלי קובע תקרת הוצאות, ניכרת שונות משמעותית בסכומי הכסף שמועמדים בפריימריז מגייסים, משקיעים ומוציאים במהלך הקמפיין. שונות זו מאפשרת לבדוק את הקשר בין הוצאות המועמדים להצלחתם. בהתבסס על דוחות מבקר המדינה על ההוצאות הפורמליות של המועמדים, נותחו שבע מערכות בחירות שהתקיימו בשלוש מפלגות פוליטיות בשנים 2008 ל-2015. הצלחה של מועמדים נמדדה בשני אופנים: (1) מספר הקולות שכל מועמד קיבל בפריימריז; ו-(2) האם המועמד נבחר לכנסת. ממצאי המחקר מצביעים על קשר חיובי וחזק בין ההוצאות כספיות לבין מספר הקולות שמועמד מקבל. עם זאת, כאשר אנו לוקחים בחשבון גורמים כמו כהונה חוזרת ומוכרות ציבורית, התמונה המתקבלת מגוונת יותר.
מחקר נוסף שד"ר אטמור פרסם לאחרונה יחד עם ד"ר אלונית ברנזון עוסק בשאלה "מה מניע אדם לקחת חלק ולהשתתף במחאה חברתית?" שאלה זו מעסיקה חוקרים רבים מזה זמן רב, כאשר מחקרים השוואתיים מתמקדים בארבעה היבטים עיקריים המעוררים אדם למחאה: הראשון הוא תחושת התמרמרות. אדם ממורמר יצא למחאה נגד מוסד פוליטי זה או אחר כאשר הוא רואה בו אשם למצבו הנוכחי. חוסר צדק, אי שוויון חברתי, הפרה של עקרונות מוסריים, איומים סוציו-אקונומיים או תרבותיים, מניעים את האדם לחוש צער וכעס ונוטעים בו את המוטיבציה לצאת ולמחות. הגורם השני הוא יכולת ההשפעה: האמונה כי באמצעות פעולה מסוימת ניתן יהיה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות, על שינוי מדיניות ובכך על התנאים החברתיים. השתתפות בבחירות היא אולי הדרך הידועה ביותר שבה אנשים מממשים את רצונם להשפיע על התהליכים הפוליטיים. הגורם השלישי הוא הזדהות חברתית, קהילתית, מחויבות לערכים ולאמונות משותפים. הזדהות היא הגדרה עצמית, או מודעות ורגשות שמתרגמים את ה-'אני' ל-'אנחנו', מזהות אישית לזהות קולקטיבית. הגורם האחרון מכונה "הטמעה חברתית", מושג המבטא את מערכת היחסים בין אדם לסביבתו החברתית. הקשרים החברתיים שלו התורמים להפצת השיח הפוליטי ותחושת היעילות החיוניים להפגנה פעילה.