סיפורה של בוגרת המכללה סיתונית רחמים | המכללה האקדמית צפת
שינוי גדול מתחיל בצעד קטן

חובה

הודעתך נשלחה

תשובה תישלח אליך בימים הקרובים

בוגרים מספרים - סיתונית רחמים

שם ומשפחה: סיתונית רחמים     

 

מסלול הלימודים – עבודה סוציאלית

  

סיימה  לימודים – תשס"ו

 

כיום: עובדת סוציאלית ברווחה בכרמיאל

 

"כעובדת סוציאלית הגעתי למקומות שלא שיערתי שאחווה בעוצמה כה מטלטלת"

 

כאשר סיתוונית רחמים נחתה בנמל התעופה של אדיס אבבה, מלווה 20 בני נוער בסיכון מהעדה האתיופית, ניתן היה לחוש באוויר את המתח וההתרגשות הרבה שאחזו בה ובנערים והנערות שניצבו בפני חוויה משותפת של פעם בחיים. הנערים שיצאו למסע שורשים, הם חניכים במועדון נוער המופעל ע"י המנהל לשירותים חברתיים של עיריית כרמיאל.

סיתוונית רחמים  בת 48 נשואה, אם לשלושה ילדים מהמושב דוב"ב בגליל, סיימה את לימודיה כאחות בשנת 1989 והתגייסה לצה"ל שם שרתה כאחות. עם שחרורה החלה לעבוד בבתי חולים שונים עד אשר מקרה מרגש אחד הביא למפנה בחייה האישיים והמקצועיים, והביא להחלטתה לעשות הסבה לעבודה סוציאלית וללמוד במכללה האקדמית צפת. "חווית הלימודים בחוג לעבודה סוציאלית במכללה הייתה עבורי מאוד משמעותית הן מהבחינה של רכישת ידע והן מבחינה רגשית. במחזור שלנו היו סטודנטים מדהימים שהעצימו את החוויה המדהימה של הלימודים, המגוון  התרבותי וההבדל בגילאים היה מאתגר במיוחד. 

"כחודש אחרי שסיימתי את לימודי התקבלתי מיד לעבודה כמנהלת מועדוני נוער בסיכון במינהל לשירותים חברתיים בעיריית כרמיאל, אחראית על כ-80 בני נוער עם כל המשתמע מכך. עבודה מרתקת שללימודים במכללה הייתה תרומה עצומה ליכולת האישית והמקצועית שלי להגשים".

המסע לאתיופיה התקיים ביוזמת ד"ר שולה מנחם, מנהלת המנהל לשירותים חברתיים בעיריית כרמיאל והוא נערך במטרה להפגיש את בני נוער יוצאי אתיופיה עם מורשתם וסיפור העלייה של בני משפחותיהם. בימים הראשונים התוודעו לאורח החיים הקשה של הוריהם, ולפערי התרבות והטכנולוגיה בין ישראל לאתיופיה. שיאו של המסע היה טיפוס רגלי להר הסיגד הקדוש וקיום טקס הדומה למעמד הר סיני, שם התעטפו בטלית ותפילין והתפללו יחד. על ההר פרצו גם רגשותיהם של הילדים שחלקם בכו ואחרים ביקשו להתנצל בפני הוריהם על עוול שגרמו להם בכך, שהתנכרו למסורת, לתרבות, לשפה ולחיי המשפחה  של העדה האתיופית.

"המסע שחיבר את הדור הצעיר עם דור הוריהם היה חוויה חד פעמית מלאה בעוצמות ורגשות. הנערים חזרו אחרים עם זהות  מגובשת וגאה, הכרה והערכה רבה להוריהם, לעדה ולתרבותם. חוויה שיצרה חיבור משמעותי ואחר בקשר המקצועי עם הנערים,  ואפשרה תקשורת והתערבויות עמוקים ממה שהיה אפשרי טרם המסע. עבורי, כאזרח וכעו"ס, היתה זו חוויה של פעם בחיים שזכיתי לחוות  במסגרת תפקידי החדש כעובדת סוציאלית".